איש הגיש תביעה כנגד גרושתו לסעד הצהרתי לבטל הסכם גירושין שנחתם למראית עין.
המדובר באיש ואישה שנישאו, הביאו ילדים לעולם ונפרדו לאחר מספר שנות זוגיות. הצדדים חתמו על הסכם גירושין שקיבל תוקף של פסק דין בבית הדין הרבני. הסכם הגירושין היה מפורט וכלל את כל ההתייחסות להיבטים של סיום הקשר המשפחתי ואת הנושאים הרלוונטיים לסיום החיים המשותפים כולל גירושין, משמורת וזמני שהות, מזונות, חלוקת רכוש וכו'.
טענת האיש היתה, כי הסכם הגירושין הוא הסכם למראית עין, ואין לאכוף אותו. מנגד האישה טענה, כי הסכם הגירושין הוא אמת לאמיתה, ואינו למראית עין או פיקטיבי.
בית המשפט דחה את טענת האיש כי חתם על הסכם גירושין למראית עין. בימ"ש ציין, כי האיש אישר בחקירתו כי ההסכם אושר בבית הדין הרבני וכי האיש הצהיר בפני בית הדין הרבני שהוא מאשר את ההסכם. מבחינת בית המשפט היה מספיק בכך כדי לדחות את תביעת האיש.
אולם, בית המשפט לא הסתפק בכך, וקבע כי תביעה לסעד הצהרתי ברכוש דורשת תום לב, ניקיון כפיים והגשת התביעה ללא שיהוי, אולם האיש נוהג בחוסר תום לב, ומושגי אמת ואי אמת וכן יושר אינם חלק מהתנהלותו של האיש.
בית המשפט נתן את הדעת גם לענין השיהוי בהגשת התביעה. בית המשפט קבע, כי האיש השתהה בהגשת התביעה בין היתר בשל כך שבהליך משפטי אחר האישה התכחשה לטענותיו כי הסכם הגירושין נחתם למראית עין בלבד. במועד זה היה על האיש להגיש תביעה – דבר שלא עשה. דבר זה, קבע בימ"ש, מעיד על טענות האיש בהליך הזה.
בית המשפט קבע, כי מי שקורא את עדות האיש מתרשם מנסיונו של האיש להסתמך על עובדות שמשתנות באופן לא ברור – פעם טען שההסכם אושר בבית הדין הרבני ופעם בבית המשפט, טען שהגיש תביעה בה טעם שההסכם הוא למראית עין בשנת 2017 בעוד שבפועל אין תביעה כזו ועוד כהנה וכהנה.
בית המשפט קבע, כי מקרה זה יש את הנסיבות המיוחדות שיש לראות בשיהוי לצורך דחיית התביעה.
בית המשפט ציין, כי לאורך ההליך המשפטי התנהלות התובע היתה תמוהה באופן שלא הביא עדים רלוונטים שיתמכו בטענותיו, ואי הבאת ראיה או השמעת עד ולאי הצגת שאלות לעד ניתן להעניק משמעות ראייתית.
בפסק דין מפורט קבע בית המשפט, כי האיש – התובע – לא הצליח להרים את נטל התביעה, ומשכך התביעה נדחתה.
תלה"מ 18423-06-20 ע.נ.ע
