בית המשפט קבע כי אישה תהיה זכאית להרשם כבעלת מחצית מזכויות הדירה, אותה הביא בעלה אל הקשר הזוגי וזאת למרות שהצדדים התגוררו בדירה רק שלוש וחצי שנים מתוך 22 שנים של נישואין.
בין הצדדים הוגשו מספר תביעות, בין היתר תביעת מזונות אישה, תביעה להתרת נישואין וכן התביעה לסעד הצהרתי כי האישה זכאית למחצית מזכויות הדירה הרשומות על שם האיש.
האישה הוכיחה לבית המשפט כי התנהלות הצדדים בנוגע לדירה במשך השנים למעשה מעידה על כוונת שיתוף, שכן במהלך השנים היא שילמה ביחד עם האיש את החזרי המשכנתא, נרשמה כערבה בבנק על המשכנתא, וזאת שעה שהמשכנתא היוותה את החלק הארי של תשלום הדירה.
האישה טענה, כי הצדדים חיו בשיתוף כלכלי. בית המשפט מצא, כי הצדדים התנהלו כיחידה כלכלית אחת כאשר שני הצדדים ניהלו חשבון בנק משותף במהותו (על אף שהיה רשום ע"ש האיש בלבד), ממנו שולמו הוצאות הצדדים, הבית, הילדים, המשכנתא וכיוצ"ב, כי הועברו כספים מחשבון האישה אל חשבון האיש ולמעשה הצדדים התנהלו כיחידה משפחתית אחת תוך ניהול משק בית משותף – הכל בניגוד לטענת האיש לפיה הצדדים שמרו על הפרדה רכושית.
בימ"ש התרשם כי האיש הציג כלפי האישה משך שנים מצג של כוונת שיתוף ולפיו הדירה היא בבעלות שניהם באופן שהאישה הסתמכה על האיש, ובאופן שמונע מהאיש לטעון בדיעבד כי אין במצגים אלה כדי לבסס כוונת שיתוף ספציפית בנכס.
בנוסף, בית המשפט קבע כי העדרו של הסכם ממון בין הצדדים רק תומכת במסקנה כי לאיש היתה כוונת שיתוף. משלא נחתם הסכם ממון באשר לדירה, בפרט בנסיבות בהן האישה נרשמה כערבה למשכנתא יש בכך כדי לתמוך בטענות האישה, קבע בימ"ש.
בית המשפט גם נתן את הדעת לכך שהצדדים ניהלו קשר זוגי נורמטיבי במשך כ-22 שנים, ולא הוכח לבימ"ש כי חיי הנישואין לא היו הרמוניים באופן ששולל את כוונת השיתוף.
בית המשפט ציין, כי על אף מספר השנים המעטות בהן גרו הצדדים בדירה, יש מסה קריטית של ראיות בעלות משקל שמחייבות את המסקנה שיש לקבל את תביעת האישה, וכי האישה הרימה את הנטל להוכיח שיתוף ספציפי ביחס לדירה ומשכך היא זכאית לקבל את מחצית הזכויות בה.
תלה"מ 67148-01-20
