אישה ערערה לבית המשפט המחוזי על קביעת בית המשפט לענייני משפחה כי לא ניתן לכפות על אב לפגוש את בתו.
האיש, פסיכולוג במקצועו, והאישה הכירו במהלך עבודתם, הצדדים ניהלנו מערכת יחסים רומנטית משך כשנתיים. במהלך הקשר הזוגי האישה הרתה. האיש אותה העת היה נשוי לאישה אחרת. במהלך ההיריון, הודיע האיש לאישה כי החליט לשקם את נישואיו עם אשתו, שהיתה אף היא בהריון.
מאז לידת הקטינה לא פגש האיש את בתו.
לאחר לידת הקטינה הגישה האישה מספר תביעות כנגד האיש. כשנתיים מאוחר יותר הגישה האישה תביעה להגדלת מזונות הקטינה, בנוסף ביקשה מבית המשפט לחייב את האיש לקיים הסדרי שהות עם הקטינה.
בתסקיר פקידת הסעד בהליך שהתקיים בפני בימ"ש לענייני משפחה צוין כי האב מסרב לקיים קשר עם הקטינה למרות שהובהרה לו חשיבות הקשר.
בימ"ש משפחה מצא שאין לכפות על האב לקיים קשר בינו לבין הקטינה, וקבע כי כפייה כזו לא תהיה לטובת הקטינה. האישה, כאמור, לא אמרה נואש וערערה לבית המשפט המחוזי על קביעה זו של בימ"ש משפחה. האישה העלתה טענותיה לשם כפיית האב לפגוש בבתו, בין היתר כי הורות אינה ענין של בחירה וכי הקטינה שואלת על אביה.
על אף טענותיה של האישה כנגד האיש, קבע בית המשפט כי לא ניתן לכפות על האב לפגוש בבתו, ולמעשה הצטרף למסקנת בית המשפט למשפחה.
בית המשפט המחוזי מרכז-לוד - עמ"ש 10015-06-18 ל' נ' ב' א'.
