בית המשפט העליון דן בשתי בקשות ערעור של שני זוגות, וקבע כי צו הורות פסיקתי אינו תלוי בקשר הזוגי עם ההורה השני, וכי צו הורות לא יבוטל בעקבות פרידה - האחת נגעה לבקשה של אם ביולוגית לבטל צו הורות שניתן מכוח זיקה לזיקה בעקבות פרידה, השניה נגעה להתנגדות אב ביולוגי למתן צו הורות פסיקתי לבן זוגו לשעבר בזמן שהתקיימה כוונה להורות משותפת לקטינה והצדדים גידלו אותה במשותף.
בערעור הראשון האם הביולוגית תקפה את הליך קבלת צו ההורות ואת ההיקש לדיני האימוץ, בייחוד על רקע הגמשת התנאים למתן צו הורות, שניתן לה ללא תסקיר וביקשה לבטל את צו ההורות הפסיקתי שניתן.
בטרם הגישה ערעור לבית המשפט העליון, האם הביולוגית הגישה בקשה לבית המשפט לענייני משפחה לביטול צו ההורות ובימ"ש דחה בקשתה. משכך ערערה לבית המשפט המחוזי שאף הוא דחה את בקשתה. ערכאת הערעור במחוזי קבעה פה אחד, כי מעת שכונן הקשר ההורי אין הבדל בין הורות משפטית להורות טבעית. עוד נקבע, כי צו הורות או צו אימוץ אינו על תנאי ואינו תלוי בקשר הזוגי עם ההורה השני.
בערעור השני האב הביולוגי טוען כי לא היה מקום להעניק לאב הלא ביולוגי צו הורות שנים ארוכות לאחר לידת הקטינה ללא הסכמתו.
במקרה זה האב הביולוגי הגיש ערעור לבית המשפט העליון לאחר שבית המשפט לענייני משפחה קבע כי האב הלא ביולוגי יוכר כאבי הקטינה שהגיעה לעולם בהליך פונדקאות במהלך החיים המשותפים וכי ינתן כלפיו צו הורות פסיקתי. ערעור של האב הביולוגי לבימ"ש מחוזי – נדחה תוך שבימ"ש קובע, כי "יש לראות את ההורות מכוח זיקה לזיקה כהורות הדומה ככל שניתן להורות ביולוגית". עוד נקבע, כי הסכמת ההורה הביולוגי להסדרת מעמד בן הזוג נחוצה בזמן ההוריה ולא בזמן הגשת הבקשה למתן צו הורות, והסכמה כזו אכן ניתנה.
בית המשפט העליון החליט לדון בערעורים בשאלות המשפטיות העולות מהן ועוסקות בהשלכות של הפרידה וסיום הקשר הזוגי, על מעמדו ההורי של בן הזוג לשעבר כלפי הילדים שנולדו במהלך החיים המשותפים.
בית המשפט העליון דחה את שתי בקשות הערעור.
בערעור הראשון - בית המשפט העליון דחה את בקשת האם הביולוגית, וקבע, כי הורות היא הורות, וכי הורות של זיקה לזיקה היא הורות שווה למקבילתה הביולוגית. עוד קבע, כי נכון לראות את סעיף 19 לחוק אימוץ ילדים כסעיף מנחה למצבים שבהם מבוקש לבטל צו הורות פסיקתי, (דבר שעשו בימ"ש משפחה ומחוזי), וכי במוקד האפשרות לבטל צו הורות פסיקתי ניצבת טובת הילד.
בנוסף, קבע בית המשפט העליון כי צו הורות אינו יוצר מעמד משפטי בלבד, אלא גם מציאות רגשית מבחינת הילדים. הורות משפטית, כמו הורות ביולוגית, לא ניתנת לניתוק ולילדים הזכות להמשכיות הקשר עם כל אחד מהוריו, גם לאחר פרידה. משכך נקודת המוצא ביחס לצו הורות פסיקתי כי הוא אינו ניתן לביטול, אלא במקרים חריגים על דרך היקש מסעיף 19 לחוק אימוץ ילדים.
בערעור השני – בית המשפט קבע, כי לצדדים היתה כוונה ברורה, והם מימשו את רצונם לגדל במשותף את הקטינה. משכך לא נפלה כל טעות בעמדת הערכאות הקודמות שקבעו שהחזרה של ההורה הביולוגי מהסכמתו להורות משותפת אינה סוגרת את שערי ההורות בפני בן זוגו. בנוסף, קבע בית המשפט העליון כי בית המשפט לענייני משפחה כבר קבע כי טובת הקטינה מחייבת הכרה של ההורה הלא-ביולוגי כאביה משום שפעולה זו תקנה לקטינה "וודאות וביטחון ... תכניס סדר לחייה ותמשיך את סיפור חייה באופן רציף, מלא ושלם".
עוד ציין בית המשפט העליון, כי הגשת ערעורים אלה שדורשים לבטל את ההכרה הפסיקתית בהורות של בני זוגם לשעבר, למעשה פוגעים בהשוואת מעמד ההורות מכוח צו הורות פסיקתי למעמדה של ההורות הביולוגית, וחותרים תחת התכלית החברתית של מוסד ההורות הפסיקתית.
בע"מ 4741/21 , בע"מ 5010/21
