בית המשפט העליון אישרר את החלטת בית המשפט המחוזי לפיה ילד כבן 11 יחזור למשמורת אמו וזאת מבלי שיערך לקטין אבחון הממליץ על כך, וזאת לאחר שמונה וחצי שנים בהם חי אצל משפחת אומנה.
המדובר במקרה מורכב של מבקשת מקלט מאריתריאה, שילדה את הילד בעודה קטינה כבת 15 במחנה פליטים בדרכה לישראל. על רקע מצוקת האם ואלימות מצד בן זוגה, אבי הילד – הילד הוכרז כקטין נזקק בהיותו תינוק בן שנה ו-7 חודשים בלבד ובהמשך הוצא ממשמורת האם והועבר לקלט חרום. בגיל שנתיים וחצי, הילד נקלט במשפחת אומנה, שאצלה שהה בשמונה וחצי השנים האחרונות. עם השנים, החלו להתקיים מפגשים בין האם לבנה מדי שבוע בהתחלה בבית משפחת האומנה, והחל מחודש אפריל 2021 בבית האם, ובשנה האחרונה כללו המפגשים גם לינה.
בשנת 2021 שירותי הרווחה המליצו על הארכת צו הנזקקות וצו ההוצאה ממשמורת בשנה נוספת תוך הרחבת הסדרי הקשר בין אם לקטין, אולם האם התנגדה והסכימה להארכת הצווים בחצי שנה בלבד. מאוחר יותר, בעקבות הליך משפטי הצווים הוארכו באופן ארעי לכשלושה חודשים. מאוחר יותר, בעקבות פגישה עם המפקחת על האומנה ושירותי הרווחה הומלץ שבחודש יולי 2022 הילד ישוב למשמורת אמו.
אלא שבעקבות החלטה זו, הורי האומנה התנגדו למהלך וטענו כי השבת הילד לאמו לא פועלת לטובתו. בדיון שהתקיים בבית המשפט לנוער, הביעו הורי האומנה, בין היתר, חשש מיכולות האם לדאוג לצורכי הילד, ולשיטתם האם לא עברה תהליך משמעותי שיכול לאפשר את השבת הילד לחזקתה. בדיון העו"ס הביעה חשש שהורי האומנה לא מבינים את הזמניות של הסדר האומנה, ואף חושפים את הקטין ל"קונפליקט נאמנויות", ומנסים להשפיע על הקטין עד כדי חשש לניכור הורי. נוסף על כך – משפחת האומנה הציעה לאם לאמץ את הילד שלה.
לאחר סדרה של פגישות ודיונים בבית המשפט לנוער, הורה האחרון על הארכת צו הנזקוות וצו ההוצאה ממשמורת למשך שנתיים. האם ושירותי הרווחה הגישו ערעור על החלטת בימ"ש לנוער.
בימ"ש מחוזי קבע, כי יש לתת משקל לעמדת שירותי הרווחה שקבעו כי האם מסוגלת לטפל בילד ולגדלו. בית המשפט המחוזי ציין, כי העובדה שהקטין נולד להורים שדתם ותרבותם שונה משל הורי האומנה מגבירה את ההכרח להשיב את הילד לחיק האם. עוד ציין בית המשפט המחוזי, כי אין ספק שמעבר הילד לבית האם לאחר שנים רבות יהיה כרוך בקשיים והורה לרווחה להכין תכנית מפורטת והדרגתית להשבת הקטין למשמורת האם בליווי של גורמי מקצוע. למעשה, בימ"ש קבע כי הקטין ישוב לאמו וזאת ללא צורך בביצוע אבחון.
על החלטה זו של בימ"ש מחוזי, האפוטרופא לדין של הקטין הגישה ערעור לבית המשפט העליון. לדעת האפוטרופא לדין יש צורך לבצע לקטין אבחון בנוגע לחזרתו אל אמו ועל מנת לקבל הכרעה נכונה ביחס לקטין. בית המשפט העליון דחה את הערעור שהגישה האפוטרופא לדין, תוך שהוא מבהיר, כי ע"פ חוק האומנה מסגרת האומנה משמשת חלופה זמנית לגידול הקטין בבית הוריו, וזו נקודת המוצא.
זאת ועוד, בימ"ש העליון נותן משקל להקשר התרבותי של השבת הקטין אל אמו, שכן הילד ממוצא אריתראי והוא נוצרי אולם יש לתחושת שייכות זהותית חשיבות דבר שמשפחת האומנה לא יכולה להעניק לו בוודאי שעה שאמו הביולוגית של הילד כשירה לגדל אותו ומעוניינת בכך. בית המשפט קבע, כי על אף היציבות והרווחה הנפשית והפיזית של הילד אצל משפחת האומנה, לא ניתן עוד לומר שטובתו של הקטין מחייבת לגדל אותו מחוץ לבית אמו.
עוד קבע בית המשפט העליון, כי בנסיבות חייו של הקטין, שעה שהוא כבן 11 ורוב חייו התגורר אצל משפחת האומנה, הרי שעיכוב בהשבת הקטין אל אמו עלול להיות הרה גורל.
בית המשפט התייחס לטענת האפוטרופא לדין, כי האבחון נדרש לשם הכרעה נכונה, אולם בית המשפט קבע שלא ניתן להתעלם מההשפעה שיכולה להיות על ממצאי האבחון כל עוד הקטין מצוי בחזקת הורי האומנה, ושעה שהורי האומנה מתקשים לקבל את עצם ההחלטה על השבת הקטין למשמורת האם.
עוד קבע בית המשפט העליון, כי עד שנת 2021 כל הגורמים המטפלים תמכו בהשבת הקטין לאמו, אלא שהקשיים שהציפו הורי האומנה בקשר למעבר הביאו לסחרור עמדות באופן ששאלת חזרת הקטין לאמו נפתחה מחדש – וזאת ללא הצדקה בהיבט המשפטי.
בסוף פסק הדין, בית המשפט העליון הוסיף כי משפחת האומנה ראויה להערכה על שסיפקו לקטין בית חם ואוהב והצבת טובתו לנגד עיניהם לאורך השנים. יחד עם זאת, הגיעה העת שהילד ישוב לאמו.
רע"א 4188/22 פלוני נ' מחלקה לשירותים חברתיים מסיל"ה