מזונות בלי שלום בית? השאלה שהובילה לערעור בבית הדין הרבני הגדול

ערעור אחד על החלטת מזונות הציף מחלוקת עקרונית בדין העברי: האם אישה שמבקשת להתגרש זכאית להמשיך ולקבל מזונות - גם לפני סידור הגט?

בפסק דין שניתן במרץ 2025 בבית הדין הרבני הגדול בירושלים, נדון ערעורה של אישה על החלטת בית הדין האזורי בחיפה, אשר דחה את תביעתה לחיוב בעלה במזונות עד למועד הגירושין.

ההליך עסק לא רק בנסיבות חייהם של הצדדים, אלא בשאלה הלכתית-משפטית עקרונית: האם עצם רצונה של אישה להתגרש מנתק את זכאותה למזונות?

הרקע: תביעת מזונות לצד הסכמה לגירושין

הצדדים נישאו בשנת 1995 ולהם שני ילדים בגירים. במשך שנים התגוררו יחד בבית דו-קומתי במושב.

בספטמבר 2024 פתחה האישה תיק תביעה למזונות בבית הדין הרבני. זמן קצר לאחר מכן, בנובמבר 2024, פתח הבעל תיק תביעה לגירושין.

בדיון שהתקיים בבית הדין האזורי בחיפה הבהיר בית הדין לבאת-כוח האישה כי במצב שבו האישה מסכימה להתגרש - אין היא זכאית למזונות. בית הדין אף ניסה להביא את הצדדים להסכמות, והציע תשלום מזונות זמני ומוגבל בזמן, אך האישה סירבה להצעה.

בהחלטתו דחה בית הדין האזורי את תביעת המזונות וסגר את התיק - ומכאן הערעור לבית הדין הרבני הגדול.

טענות המערערת: פערים כלכליים ובגידה

בערעור טענה האישה כי בית הדין האזורי לא קיים דיון מהותי בתביעת המזונות. לטענתה, בעלה בוגד בה, מחזיק בהכנסות גבוהות מהמשק החקלאי אותו הוא מנהל, נוסע ברכב יוקרה - בעוד היא נותרה ללא מקור פרנסה.

האישה הדגישה כי אמנם הסכימה להתגרש, אך זאת בכפוף להסדרת זכויותיה הכלכליות ולקבלת מזונות עד לסידור הגט. באת-כוחה הפנתה לפסיקות של בתי הדין הרבניים, שלפיהן אין לחייב אישה בגט לפני בירור זכויותיה.

עמדת המשיב: רצון בגירושין שולל מזונות

הבעל טען מנגד כי צדק בית הדין האזורי בקביעתו. לשיטתו, עצם העובדה שהאישה מבקשת להתגרש ואינה מעוניינת בשלום בית - מנתקת את זכאותה למזונות.

עוד טען כי ההליכים הרכושיים שנקטה האישה בערכאה אחרת אינם מצדיקים עיכוב הגירושין, וכי הצדדים חיים בנפרד מזה תקופה ארוכה.

הכרעת הרוב: רצון להתגרש – ודין מורדת

דעת הרוב בבית הדין הרבני הגדול, מפי הדיינים הרב מרדכי רלב״ג והרב אברהם מאיר שלוש, קבעה כי אישה שרוצה להתגרש ואינה חפצה בבעלה - דינה כמורדת, ואינה זכאית למזונות, גם אם לטענתה קיימות סיבות מוצדקות לרצונה בגירושין.

בפסק הדין הודגש כי אין צורך להיכנס לשאלת האשם בפירוד או לסיבות לרצון בגירושין. עצם ההצהרה של האישה כי היא רוצה להתגרש יוצרת סתירה פנימית בין דרישת המזונות לבין סירובה לחיים משותפים.

הדיינים הסתמכו על מקורות הלכתיים, פסיקות קודמות ופסקי דין רבניים בהרכבים מיוחדים, וקבעו כי תנאי סף לחיוב במזונות הוא רצון לחיים משותפים.

דעת המיעוט: מקום לבירור ופתרון ביניים

מנגד, דעת המיעוט סברה כי לא הוברר די הצורך האם עזיבת האישה את הבית נבעה ממעשיו של הבעל, וכי יש מקרים שבהם גם אישה שאינה מתגוררת עם בעלה עשויה להיות זכאית למזונות - לפחות לפי שיעור של “ברכת הבית”.

לשיטת דעת המיעוט, במצבים של מחלוקת עובדתית שלא התבררה עד תום, ראוי לשקול פתרון מאוזן ולבחון תשלום מזונות זמני ומוגבל עד לסידור הגט, כפי שהוצע בעבר על ידי בית הדין האזורי.

התוצאה: הערעור נדחה

בדעת רוב דחה בית הדין הרבני הגדול את הערעור וקבע כי האישה אינה זכאית למזונות.

יחד עם זאת נקבע מנגנון כספי מותנה: אם יוסדר הגט במועד שנקבע, יוחזר לאישה סכום חלקי מההפקדה; אם תסרב להתגרש - יועבר מלוא הסכום לבעל, שיוכל לפעול בהתאם להליכים המקובלים.

תובנות מהפסיקה

פסק הדין מחדד קו ברור בדין הרבני: רצון מוצהר של אישה להתגרש עומד בסתירה לתביעת מזונות.

הוא מדגיש את המעמד המרכזי של הרצון לחיים משותפים כתנאי לחיוב מזונות, ואת נטיית בתי הדין לראות בדרישת מזונות לצד דרישה לגירושין משום “תרתי דסתרי”.

בד בבד, פסק הדין משקף גם את המחלוקת ההלכתית הקיימת - בין גישה מחמירה השוללת מזונות באופן גורף, לבין גישה זהירה יותר המבקשת לבחון את נסיבות הפירוד והאחריות לו.

פסק דין בתיק מס' 1507429/1.

המפגש המשפטי בין תביעת מזונות לבין רצון מוצהר בגירושין.